מאחורי כל תכשיט יש סיפור- וזה שלי
איך הגעתי לצורפות ולמה אני עדיין מתרגשת מכל תכשיט חדש
אם אני חושבת אחורה, האמת היא שהצורפות לא הופיעה פתאום.
היא פשוט הייתה שם תמיד, רק עוד לא ידעתי לקרוא לה בשם הזה.
כילדה הייתי עסוקה בלי סוף ביצירה. ציירתי, גזרתי, הדבקתי, המצאתי דברים. לא גדלתי בעולם של שפע, לא היו הרבה משחקים או אינסוף אפשרויות, אבל אולי דווקא בגלל זה למדתי למצוא עניין בכל דבר. הידיים שלי תמיד חיפשו מה לעשות, והראש- איך להפוך משהו פשוט למשהו מיוחד. כבר אז הבנתי כמה כוח יש ליצירה בעבודת יד.
הדבר שהכי אהבתי לעשות, היה להכין ברכות לאנשים שאני באמת אוהבת. לא סתם ברכות, אלא כאלה שהן סופר מושקעות.
מעבר למילים, תמיד השקעתי בנראות. ימים של עבודה, שכבות על שכבות של נייר, גזירות, קולאז’ים, חלקים שנפתחים, מתקפלים, מפתיעים. כל ברכה הייתה עולם שלם.
כבר אז הבנתי משהו על עצמי:
אני אוהבת לתת דברים שאני מכינה.
אני אוהבת זיכרונות.
אני אוהבת להעניק דברים יפים, אישיים, כאלה שאנשים רוצים לשמור- לא משהו חד־פעמי, אלא משהו עם משמעות.
כשגדלתי, האהבה הזאת לזיכרונות מצאה כיוון חדש- צילום. היכולת של תמונה לעצור רגע, להנציח חיים, תמיד קסמה לי. עבדתי שנים בצילום ובחנויות צילום, הדפסתי לאנשים תמונות, וזכיתי להצצה לחיים שלהם עוד לפני שאנשים שיתפו הכל ברשתות החברתיות. רגעים קטנים, משפחות, אהבות, חיים שלמים שעברו לי בין הידיים.
כשהגיע השלב שבו הייתי צריכה להחליט “מה אני עושה כשאהיה גדולה”, הייתה לי התלבטות לא פשוטה: עיצוב או עבודה סוציאלית.
תמיד הייתי מטפלת באופי שלי. מקשיבה, מרגישה ומייעצת, רוצה לעזור לאחרים ושיהיה לכולם טוב. בסוף בחרתי ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, למרות החיבור העמוק שלי לעיצוב.
הלימודים היו מאוד רגשיים עבורי. לקחתי את העבודה הביתה, כאבתי את הכאב של המטופלים שלי, והרגשתי שאני חייבת איזו בריחה, משהו אחר במקביל- מקום לנשום בו. חיפשתי יצירה למען הנפש.
ואז, די במקרה, נחשפתי לעולם הצורפות.
לקחתי איתי שתי חברות מהתואר לשיעור ניסיון. התחלנו לנסר- ושם זה קרה.
אני התאהבתי.
חברות שלי פרשו אחרי השיעור הראשון.
ואני? לא הצלחתי להפסיק.
די מהר קניתי לעצמי את כל הציוד שאפשר לעבוד איתו מהבית. הייתי יוצרת בלי הפסקה, מחכה לשיעורים רק כדי להראות למורה שלי מה עשיתי ולקבל עוד כלים והכוונה. למדתי צורפות במשך שנים, ובמקביל סיימתי את התואר בעבודה סוציאלית- ואפילו בהצטיינות דיקן.
אבל כשסיימתי את הלימודים, הבנתי משהו חשוב: עם כל האהבה שלי לעבודה סוציאלית, אני חייבת לבחור גם בעצמי. לעשות משהו שעושה לי טוב באמת. משהו שמחבר בין אנשים, רגש ויצירה. וככה החלטתי להניח לרגע את הע"ס בצד ולנסות לפתוח עסק כצורפת ומעצבת תכשיטים.
פתחתי חנות באטסי לפני כמעט שני עשורים ובאמאזון handmade. פתחתי חנות גם במרמלדה ממש בתחילת הדרך שלהם. הייתי בהלם מוחלט כשקלטתי שאנשים מכל העולם משלמים עבור האמנות שלי. זה הרגיש כמעט לא אמיתי שאנשים במדינות ממש רחוקות עונדים תכשיטים שמיטל מישראל הקטנה הכינה.
במשך שנים עבדתי בעיקר אונליין. ניסיתי גם מכירות פרונטליות פה ושם, אבל הבנתי שזה פחות אני. אני אוהבת את השקט, את הסטודיו, את הצורפות עצמה.
לפני כמה שנים הרגשתי שמשהו בי רוצה להתפתח. לא רק ליצור- אלא גם להעביר הלאה. את הידע, את האהבה, את הקסם של המקצוע הזה. כך נולדו סדנאות הצורפות שלי.
מאז עברו אצלי בסטודיו אלפי תלמידים.
אנשים שהגיעו בלי ניסיון, ויצאו עם תכשיט שהם יצרו בעצמם בעבודת יד. אנשים שהתרגשו ממה שהצליחו לעשות- ואני התרגשתי יחד איתם. אנשים שחזרו כמה פעמים, כי צורפות זה ממכר.
ואולי בגלל זה אני עדיין מתרגשת מכל תכשיט חדש.
כי מבחינתי זה אף פעם לא רק תכשיט.
זה סיפור. זה זיכרון. זה משהו שנשאר.
